העבודה מסתיימת כשהדדליין מגיע – קרש הצלה מפרויקט בוער
מבוא – משפט אחד של ה-CTO הציל אותי
זמן קצר אחרי שנכנסתי לעולם העבודה שובצתי לראשונה ל"פרויקט בוער". הדדליין הלך והתקרב, דרישות חדשות המשיכו להיערם, ומנהל הפרויקט שלנו ניסה לענות על כולן. הוא עצמו נשאר ער חצי שבוע בכל שבוע, וגם אני – כמעט טירון – מצאתי את עצמי עושה לילה לבן לפחות פעם בשבוע ועובד בסופי שבוע. זו הייתה עבודה שנראתה שלא תיגמר לעולם.
באותה תקופה, למרות שהייתי יהיר ולא נוטה להעריץ אחרים, היה אדם אחד הערכתי מאוד – ה-CTO של החברה. הוא הביט בי ואמר:
“עבודה נגמרת כשהדדליין מגיע, אז תירגע.”
בהתחלה לא הבנתי את המשפט. אבל מאז ועד היום הוא משמש לי עוגן. זו לא הייתה בדיחה או נחמה ריקה; זו הייתה אמירה שפגעה בלב ליבה של העבודה.
המשמעות על פני השטח – דדליין תמיד מגיע
המשפט “העבודה מסתיימת כשהדדליין מגיע” מצביע קודם על עובדה פשוטה.
- לכל עבודה יש תאריך יעד. אם אין דדליין, אולי העבודה בכלל לא חיונית.
- כשהדדליין מגיע, העבודה מסתיימת.
אבל צורת הסיום משתנה.
- מסיימים בזמן, והפרויקט נסגר כמו שצריך.
- לא מסיימים, והשעון עוצר – זה ה-“game over”.
דדליין לא מבטיח תוצאה. הוא קיים כדי ליצור מנגנון שמכריח לעצור. גם כשעבודה נראית אינסופית, הזמן בסוף ינחת ויחתוך אותה.
המשמעות העמוקה – פילוסופיה שמגינה על הנפש
עד כאן כבר נגענו במהות העבודה.
אבל הליבה נמצאת עמוק יותר.
אפשר לדחות דדליין. דחיות חוזרות הופכות עבודה לבלתי נגמרת לכאורה. ובכל זאת, בכל פרויקט מגיע רגע הסיום. אין עבודה שנמשכת לנצח.
לכן אין סיבה לעבוד עד קריסה. אין צורך להקריב את הבריאות או את החיים.
לא משנה אם נצליח או לא – העבודה תסתיים.
ברגע שהפנמתי זאת, נוצר בי מרווח פנימי. לא הייתי חייב יותר “לסיים גם אם אתמוטט”. מתוך ההתרחקות הזו יכולתי לשפוט בקור רוח, להוציא עבודה טובה יותר ולהקטין את הסיכוי לשחיקה. וכך גם גדל הסיכוי להגיע לסיום טוב.
יש סוף ולכן אפשר להתחיל
הידיעה שעבודה תסתיים היא שמאפשרת לנו להתחיל אותה.
כמו מרתון שיש בו קו סיום, גם לעבודה יש נקודת עצירה ולכן אנו מעזים לרוץ.
- יעד מעניק משמעות למאמץ.
- נקודת סיום מאפשרת לעבור לאתגר הבא.
- דדליין מונע מהעבודה להשתלט על החיים.
מה שלמדתי באותו פרויקט בוער הוא שגם עבודה שנראית אינסופית תסתיים, והאמונה בסוף הזה היא לרוב הדרך הטובה ביותר להתקדם.
ברור שזה לא מבטיח הצלחה. לקוחות או מנהלים עדיין יכולים לכעוס. לפעמים אפילו מאיימים בתביעה.
אבל להסתגר עם זה לבד רק מחמיר את המצב.
מה שאנחנו יכולים לעשות: להשאיר מרווח לנפש
המשפט של ה-CTO לא היה נחמה סתמית.
- גם אם הפרויקט כואב, הוא יסתיים.
- מה שנשאיר אחרינו תלוי גם בנסיבות ולא רק ביכולת.
- כששומרים מרווח נפשי, הסיכוי לסבל קיצוני או למחלה יורד, והסיכוי לסיום טוב עולה.
זו המשימה שלנו: לזכור שהסוף יגיע, לא לדחוק את עצמנו לפינה ולהחזיק מעט מרחב בלב.
מסקנה – הדדליין הוא חבל הצלה
“עבודה מסתיימת כשהדדליין מגיע.”
המשפט הזה הוא תרופה לכל מי שהעבודה מועכת אותו.
בסופו של דבר הוא אומר: “העבודה תיגמר. אין צורך להרוס את עצמך כדי להמשיך.”
כשפועלים מתוך רוגע, התוצאות טובות יותר, הבריאות יציבה יותר, והסיכוי לסיים יפה גדל.
אותה אמירה בודדת שהושלכה אליי באמצע הכאוס הפכה מאז לבסיס של מצב התודעה שלי. אחריות היא תכונה נהדרת, אבל אם הלחץ הורס את הבריאות או מסכן את החיים, גם הביצועים מתפוררים ובסוף זה רק סבל.
אם אתה עומד ליד מישהו שנמצא צעד אחד לפני קריסה – אולי אפילו קרוב לקארושי, מוות מעבודה יתרה – אנא העבר לו את ההלך הזה.